החוג לבלשנות נוסד בשנת 1953 ע״י פרופ׳ חיים יעקב פולוצקי (1905-1991) חוקר נודע של המצרית והשפות השמיות, כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח בין השנים 1954-1958. העיקרון המנחה שהניע את מייסדו ואומץ בידי החוג היה כי הכללות לשוניות ניתן לגזור רק ממחקר מבוסס-אמפירית ותיאור שפות אינדיבידואליות במונחיהן שלהן בשילוב עם הרקע ההיסטורי שלהן, הקשרים האיזוריים שלהן וזיקותיהן הטיפולוגיות, וכי ההוראה של שפות חייבת להתבסס על טקסטים ממשיים או אירועי שיח. החוג סיפק, מלבד שיעורי מבוא כלליים, הוראה של משפחת השפות השמיות (השוואתית, ובעיקר אתיופית, ארמית ולשונות שמיות חדשות), מצרית עתיקה וקופטית לכל תקופותיהן, משפחת השפות ההודו-אירופיות (השוואתית, ובעיקר יוונית, לטינית, סנסקריט, גותית, סלאווית), ומשפחת השפות הטורקיות, כמו גם הדרכה בעבודת שדה פונטית, עם ניתוח מבני ושיטות תיאור משולבים בלימוד כל תחום ייחודי.

בשנים 1967-1986 עמד בראש החוג פרופ׳ חיים ב. רוזן (1922-1999) חוקר לשונות קלאסיות נודע וחלוץ המחקר הבלשני של העברית הישראלית. בשנים 1986-1993 עמד בראש החוג פרופ׳ אריאל שישה-הלוי, חוקר הקופטית והשפות הקלטיות.

בשנת 2008, כחלק מרפורמה מקיפה בפקולטה למדעי הרוח, שולבה בחוג לבלשנות כיחידה נפרדת התכנית לבלשנות גנרטיבית של החוג לאנגלית. החוג לבלשנות במתכונתו הקודמת מהווה כיום את המדור לבלשנות פונקציונלית ביחידה האירגונית המשולבת של החוג.

שישה חברי סגל מהחוג לבלשנות זכו בפרס ישראל, אות הכבוד הגבוה ביותר של המדינה: חיים יעקב פולוצקי (1967), חיים ב. רוזן (1978), משה אלטבאואר (1990), גדעון גולדנברג (1993), אולגה קפליוק (2005) ועידית דורון (2016). בנוסף, ארבעה חברי סגל היו או הינם חברי האקדמיה הישראלית למדעים: ח.י. פולוצקי, ח.ב. רוזן, ג. גולדנברג, ואריאל שישה-הלוי.

הנס יעקוב פולוצקי